גברים תומכים בגברים: היבטים של ציניות ואחווה גברית בקבוצה טיפולית

(הערה: שמות ומידע מזהה שונו במטרה לשמור על פרטיותם של המשתתפים בקבוצת תמיכה זו)

מדוע כל כך הרבה גברים חווים קשיים בניהול כעסים? מה זה אומר כשגברים מתבדחים באופן ציני לעתים קרובות? מדוע גברים רבים הגנתיים ותגובתיים לתלונות או 'פידבק' של אחרים? גברים מתוכנתים ביולוגית כציידים או לוחמים. אלו הם כישורי הישרדות בסיסיים. כעס הינו אחד מחמשת הרגשות הבסיסיים שהינם תולדה של כוחות ביולוגיים, המופעלים בזמן סכנה/ איום – אמיתי או נתפסים ככאלה.

תרבותית, ההגדרה העצמית שלנו כגברים הושפעה מאוד מדימויים גבריים עכשוויים (הקאובוי המתבודד, החייל האמיץ, גיבור העל הבלתי פגיע). לעתים קרובות אנו מתחנכים להפנים את רגשותינו – "בנים גדולים, לא בוכים".

כילדים, נדיר שילמדו אותנו  להבין את רגשותינו, לדבר עליהם, או לשוחח בפתיחות ובצורה אמפטית על יחסים ועל נושאים מטרידים אחרים. זה מה שנשים עושות. גברים פותרים בעיות, מתקנים דברים, ומוגדרים דרך תפקידי העשייה/עבודה שלנו.
כגברים, אנו מרגישים טוב כאשר אנו יודעים שעשינו עבודה טובה, והיינו ספקים טובים למשפחתנו. באופן מנוגד לגמרי, נרגיש בושה וחוסר-מותאמות כאשר נחוש שנכשלנו בתפקידנו כמגנים או כספקים.

בקבוצה הטיפולית השבועית אותה אני מנחה, שמתי לב למגמה מסוימת; לעתים קרובות שמעתי קולות דיבור רמים וצחוק בחדר ההמתנה לפני שהמפגש החל. זה היה ברור שהגברים מתחברים ביניהם. נושא זה עלה (בעידודי) במהלך המפגש הקבוצתי.

כמעט בכל שבוע הגברים דיברו על החשיבות הגבוהה של המפגשים עבורם. ניכר שהם נתמכים אחד בשני, וחלקם אף דיברו על כך שעבורם זו הפעם הראשונה שהם מרגישים דאגה ואכפתיות מצד גברים אחרים.

הדיבור והצחוקים בחדר ההמתנה, לרוב באו  לידי ביטוי בצורת הערות סרקסטיות, ציניות, התגרות, ועלבונות הדדיים – חוויה דומה למה שבנים ונערים פוגשים כבר מראשית בית הספר היסודי.

תחילה לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. זה לא נראה לי שונה ממפגשים אחרים של גברים המכירים אחד את השני. אני יכול אפילו לומר שנשמע שהם מעריכים ונהנים מהחברותא.
בזמנו, לא הייתי ער לאפשרות שבתקשורת הזו עשויים להיות מעורבים רגשות נוספים, כמו כעס, פחד, ובושה. לא שמתי לב לכך שמספר רבדים ביחסים בין חברי הקבוצה מלאו כאן תפקיד: תחרותיות (עליונות), תחרות על מעמד חברתי בקבוצה, וצורך מבוסס 'אגו' להראות עוצמה וחוסר פגיעות.

במהלך מפגש מסוים, אחד מחברי הקבוצה, יאיר, 'ירד' בצורה חדה וסרקסטית על דניאל. הדברים התייחסו להתכתבות שהתקיימה ביניהם בנוגע לסדנה משותפת בה לשניהם היה תפקיד מוביל. (במהות, כתגובה לאיום מרומז מצד דניאל, יאיר הגיב שהוא 'יחזיר לו'). שמתי לב לתגובת אי-נוחות בהבעת פניו של דניאל. באותו הרגע פניתי בדברים לקבוצה.

תחילה דיברנו על תגובתו של דניאל. באי רצון הוא הכיר בפנינו בכך שחש 'עקיצה' מההערה של יאיר.

ביקשתי ממנו להמשיך לספר את תחושותיו, הוא אמר שחש פגוע, מבויש, וקצת כעס על דניאל.

הוא חש מבויש בגלל שבמהלך ההתכתבויות ביניהם תגובותיו לדניאל היו ציניות וסרקסטיות.

הוא חש מבויש גם בגלל שהרגיש חשוף מול עצמו ומול הקבוצה ביחס לכעס והבושה שלו.
הוא הרגיש מתוח לדבר על רגשותיו מחשש להסלמת העימות עם יאיר.

יאיר אמר שהוא לא מרגיש כעס או פגיעה, דבר שגרם לתחושת אי-נוחות בקרב חברי הקבוצה.

יאיר הוא אחד מחברי הקבוצה הוותיקים. הוא עובד כקבלן שיפוצים מזה שנים רבות. ניתן לתארו כ'גבר שבגברים' – בחור גדול וחזק עם קול רועם וחיוך תמידי. יחד עם זאת, קל לו לכעוס ( הוא מצליח לשלוט בזה במקצת), ואינו נוטה להיות מעורב רגשית בדברים.
דניאל הוא הבדחן של הקבוצה. במקרה הוא גם אחד מהחברים היותר מתעמתים ושיפוטיים בקבוצה.

כאשר דניאל הביע את רגשות החרדה, העלבון והבושה שחש, יאיר התגונן. הוא אמר שלא התכוון בכלל לפגוע בדניאל ואפילו הוסיף שדניאל היה רגיש מדי.
דניאל, כתגובה, אמר שהאמת, לא צריך לעשות מזה עניין גדול והציע שנעזוב את הנושא לגמרי.
אני הערתי לקבוצה שלאחרונה שמתי לב לדיבור הציני והמתגרה. תהיתי בקול רם לאפשרות שהבדחנות הזו מכסה על רגשות אחרים. הצעתי מחשבה שעבור חברי הקבוצה להתעמת בפתיחות, אחד עם השני, עשוי להיות דבר לא קל.

בתחילה, חלק מחברי הקבוצה שללו את דברי. יאיר רמז שזו התנהגות 'מפגש מילואימניקים' אופיינית לגברים. אחרים אמרו שזה פשוט הדרך שהם למדו ליצור קשר עם גברים אחרים. אני המשכתי ללחוץ בנושא ופניתי לגברים ששתקו, לאלו ש'דיברו' דרך שפת הגוף.

חנן, איש חינוך במקצועו, היה הראשון לקחת את הסיכון. הוא אמר שחש אי-נוחות עם ההתנגשות הזו בין יאיר ודניאל, והוסיף שבדרך כלל חש לא נוח עם ההתנהגות המתגרה בקבוצה. שני חברים נוספים חברו לחנן, והביעו רגשות ומחשבות דומים. דברים אלו עוררו ויכוח סוער ביחס להתבדחות, התגרות ו'ירידות'.

שבוע לאחר מכן, פתח דניאל את המפגש וסיפר שבשבוע שעבר היה המפגש הקבוצתי הראשון שהוא לא אהב. "לא למדתי ממנו כלום": הוא הוסיף.  שאלתי אותו מה היו תחושותיו והוא כתגובה אמר בקצרה:  "תסכול". מספר שבועות לאחר מכן, סיפר שכעס עלי משום שחש שדברי גרמו לכל מה שקרה להיות 'באשמתו'. הצלחנו לעבוד עם ההתנגדות הזו, ולאחרונה הוא עובד על הבנת הכעס שלו והאופן בו הוא משתמש בכוח שלו לשליטה באחרים, וכדי להגן על רגשות הפגיעות שלו, כולל בושה.

גברים מגיבים בכעס מסיבות רבות. בושה ופחד, רגשות שאנו כגברים לא מתמודדים עמם טוב מספיק, מהווים כוחות בעלי השפעה משמעותית על חיינו.
אנחנו הציידים והלוחמים, ולעתים קרובות אנו חשים שערכנו האמיתי נובע מהיכולת שלנו להגן ולספק. כגברים, אנו לומדים שבפגיעות קיים פוטנציאל סכנה, אפילו מבייש.
בקבוצת גברים זו, הכעס מקבל ביטוי כהתגוננות – הגנה על פגיעות רגשית כמו בושה – או מופיע כתוקפנות הלובשת צורה של התבדחות סרקסטית או התגרות – תחרות והתגוששות להשגת כוח, יוקרה, ומעמד חברתי.
האם זו גם דרך ליצירת קשר? אני סבור שכן. כגברים, אנו לומדים שהפגנת אינטימיות כנה ואהבה לגבר אחר היא דבר מבייש. התנהגויות מתגרות הוא סוג של קוד בין גברים: התגרות היא למעשה לומר, "אתה מוצא חן בעיני, מבלי שזה יגרום לי להראות חלש או נשי. האתגר הוא 'לרדת אחד אל השני' כאמירה של  אכפתיות, ודאגה, ולא כדבר שנראה כקרבה אך מסתיר תחתיו כעס או מניפולציה.

לקריאה נוספת: קללות של חיבה: על ביטוי אינטימיות גברית