״הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם-נוֹעָדוּ…״ (עמוס, ג’, 3)

-: “...אם אתה רוצה לדעת אם להתחתן עם האשה הזו…”: אמר לי, ספק בהלצה, חבר קרוב, טרם החלטתי להינשא, "תחשוב על היום בו תרצה להתגרש ממנה. אני אומר לך…אם תוכל לעשות זאת, תדע טוב יותר למי אתה נישא"; חייכתי אליו, אך בתוכי התעצבנתי על עצם הרעיון שהעלה.

לאחר שתיקה קצרה הוסיף ואמר: “…את יעל הכרתי כמה חודשים לפני כן, במקרה, ברחוב בדרך לעבודה. החזקתי בידי כוס קפה שזה עתה קניתי. פתאום הטלפון צלצל, ניסיתי לענות, הכוס נפלה והקפה נשפך. עמדתי שם, מסנן קללה חרישית.

כשהרמתי את עיני מהמדרכה, ראיתי אותה עומדת מולי, מצחקקת לעצמה. זה לא היה צחוק מלגלג, היה בו משהו נעים כזה, מנחם. עמדנו ככה זמן מה.
פתאום היא התעשתה והציעה לקנות לי קפה חדש. ניסיתי להגיד: ‘לא, זה לא חשוב… ‘ מנסה להתחמק משם מהר ככל הניתן,.

היא התעקשה, וקנתה לשנינו קפה.

אמרתי תודה וניסיתי לחייך והתחלנו לפסוע, כל אחד לדרכו. אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם אוכל לקבל את מספר הטלפון שלה….. השאר כבר היסטוריה….”: הוא נשם עמוקות, נאנח,
ואמר: 'העצה של החבר…. אני חושב שזו אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי ממישהו.': הוא עצר את שטף דיבורו, והשפיל את מבטו."

יוני פנה אלי ימים ספורים לפני כן. התקשר בשעת ערב מאוחרת, התנצל על השעה וביקש לקבוע עמי פגישה. לשאלתי ענה בקצרה: “החלטנו להתגרש, ואני רוצה לדעת איך ומה לספר לילדים.” שתק למספר שניות ואז שאל: “אתה יכול לעזור לי?”

לפגישה הגיע בזמן. לחדר נכנס גבר נאה, לבוש מכנסי ג’ינס אופנתיות וחולצת כפתורים מגוהצת בצבע לילך, נעליו השחורות היו מצוחצחות ומבריקות. טבעת זהב עדינה ענודה על אצבעו. מבעד שיער ראשו הקצוץ ניתן היה לראות אניצים כסופים.

עם כניסתו לחדר החל, ללא הקדמה נוספת, לספר את מה שתואר קודם. בסוף דבריו ביקש שלא אנסה לשכנע אותו להישאר בנישואין, הוסיף שהוא מעוניין להגיע למספר פגישות בודדות וחזר על המטרה שהגדיר בשיחת הטלפון שקיימנו.

חייכתי אליו ושתקתי. מספר שניות לאחר מכן הסברתי ליוני שאין בידי ‘ספר חוקים’ ממנו אני שואב את הידע שיוכל לסייע לו במטרתו, ובכדי שאוכל לייעץ ולהדריך אותו אצטרך ראשית לקבל מידע רב ככל הניתן אודותיו ואודות המשפחה שהקים; הרקע לפנייתו; תיאור חייו עד כה; הקשר שלו עם יעל; על ההחלטה להיפרד; אודות הילדים; מה ניסה לעשות עד שהחליט לפנות, ופרטים נוספים שיכולו לסייע בידי ‘לתפור חליפה על פי מידה’, שתתאים לאופי וליכולות של בני המשפחה, לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.

ראיתי אותו, מקשיב לדברי, ומתחיל לנוע באי נוחות.

אז הוספתי שמתוך ניסיוני ‘כלל האצבע’ הבסיסי והראשוני שניתן לומר כבר כעת הוא ‘הילדים רואים, שומעים, ויודעים הכל’.
המשפט הזה, נראה שהפתיע אותו, ניתן היה לראות איך הוא מגלגל אותו במחשבותיו ובונה טיעונים בעדו ונגדו.
לבסוף אמר: “זה פשטני מדי…”. חייכתי אליו ואמרתי: “כך גם הבקשה שלך….”.

יוני הישיר מבטו אלי, שתק ואז חייך. “אתה צודק”: הוא אמר.

בהתקרב זמן הפגישה להסתיים, הצעתי שלפגישה הבאה יבואו הוא ויעל ביחד, ונפעל כצוות חשיבה להשגת המטרה שהציב. הוא אמר שיבדוק את האפשרות הזו, ושנראה לו שזה רעיון טוב.

את הפגישה הבאה התחלנו בשאלה מי עוד מלבדם יודע אודות החלטתם להתגרש. יעל סיפרה לאמה ולחברה קרובה. יוני עדיין לא סיפר לאף אחד. השקענו זמן מה בשיח משותף אודות הדרך בה יעל החליטה ובחרה את מי לשתף ואיך עשתה זאת, ולגבי יוני עלתה השאלה את מי הוא יכול לשתף במידע.

שיחה זו הסתכמה בשני מסרים עיקריים: אחד, הפרידה והגירושין הינו תהליך בו כל אחד מהמשתתפים זקוק לתמיכה רגשית-נוכחת מידי חברי הרשת החברתית עליה סומך ועמה מרגיש בטוח; שניים, העברת המידע לילדים בנוגע להחלטה להתגרש מסיימת התמודדות אחת (ההתמודדות עם מה שרואים, שומעים ומרגישים, אך עד כה, לא דובר), ופותחת בדרך חדשה, הכוללת שיח גלוי וישיר אודות ההחלטה.

יעל ויוני העלו, בדקות האחרונות למפגש, את השאלה – מה לומר לילדים אם ישאלו לנסיבות שהובילו להחלטתם.

ליעל ויוני שלושה ילדים; הבכור, אסף (גיל 15)- ‘עמוק בגיל ההתבגרות’: אומרת יעל; רביד (גיל 10) האמצעי, תלמיד כיתה ה’. הוריו מציגים אותו בהערכה כ’חנון’; ואלה (הצעירה בילדי המשפחה (גיל 7), ‘אלה ילדה אהובה’ – כך מציגים ההורים אותה בפני, ומתארים ילדה שמחה, ערנית וחברותית.

בפגישה הבאה סיפרו כי במהלך ארוחת ערב משפחתית ביום שישי האחרון, אסף ‘הטיח’ בהם שהוא יודע על כוונתם להתגרש ושאל מתי הם מתכננים לדבר על זה. אז קם ועזב את השולחן. 

לאחר ארוחת הערב, ניגשו יעל ויוני לחדרו. הדלת היתה סגורה, אך לא נעולה. יוני נקש על הדלת מספר פעמים, ללא מענה, ופתח אותה בזהירות. אסף שכב על מיטתו; עיניו נעוצות במסך הטלפון הסלולארי שהחזיק בידו, ניתן היה לשמוע צליל מתכתי הבוקע מהאוזניות שהיו תקועות באוזניו. אסף לא הסיר את עיניו מהמכשיר, על אף שניכר שחש באורחים שהזדמנו לחדרו. יעל ויוני התיישבו לצדו.
-: “מה…”: שאל אסף, מבלי להסיט את המבט.
יוני סימן לו באמצעות מחווה להוציא את האוזניות, ולהניח את הטלפון בצד.
-: “רוצה לדבר?”: שאלה יעל.
-: “על מה יש לדבר?… אני צודק, לא? החלטתם להתגרש….”.

-: “כן, החלטנו. רצינו לדבר אתך על זה, אני לא בדיוק יודעת מה נכון לומר….?’

-: “גם אני לא….”

חילופי דברים אלה היוו פתיח לשיחה, לא ארוכה, בין שלושתם, במהלכה יוני ויעל הבהירו לאסף שהם מודעים לכך שלהחלטתם השפעה רבה על כל בני המשפחה, בכללם על אסף. הם התחייבו להמשיך, כבעבר, להיות נגישים, לתמוך ולסייע בכל שיידרש. כמוכן, ציינו בפניו אל מי יוכל לפנות במידה ויחוש שאינו מקבל מהם את המענה לו זקוק.
הם סיימו את השיחה בכך שהדגישו את אהבתם ודאגתם הרבה לו ולאחיו, וכן, שהשיחה הזו מציינת תחילתה של תקופה שתדרוש כוחות, התאמות, ויכולת הסתגלות. בסוף הדברים אמרו שמטרתם, ככל הניתן, להיות יכולים לעשות זאת ביחד.

בעקבות השיחה שקיימו עם אסף, יוני ויעל חשו בטוחים יותר ליזום את השיחות עם רביד, ועם אלה. הם החליטו לשוחח עם כל אחד מהילדים בנפרד; הם חשבו שנכון יהיה לפנות מרחב אישי לכל אחד מהילדים עם שניהם.
בשיחה עם רביד – נראה היה שהוא מתאמץ לשמור על קור רוח, אך מדי פעם קולו רעד ועיניו נעשו אדומות. הוא אמר שכבר כמה זמן הרגיש שמשהו לא בסדר, אבל ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי.

אלה, בכתה במהלך כל השיחה. היא נצמדה לאמה, אחר כך לאביה, אחר כך לשניהם. ‘את פוחדת?’: שאל יוני את אלה. ‘כן.’: היא ענתה. ‘גם אני’: אמר. יעל ניגבה את דמעותיה, חיבקה אותה ואמרה: ‘כולנו קצת פוחדים, לפעמים קל יותר לפחד ביחד’. שתיהן חייכו חיוך רפה.

יוני ויעל ישובים בחדר הטיפול, כל אחד על כורסא משלו. נראים עייפים, ושקטים. ‘עשיתם את זה’: אני אומר. ‘סיפרתם לילדים על ההחלטה שלכם’. הם מחייכים חיוך שמח-עצוב.

-: “בפגישה הקודמת נפרדנו בשאלה האם ומה לספר לילדים על הנסיבות שגרמו לכם לקבל את ההחלטה להיפרד.”

- “אני מרגישה שאני יודעת מה לעשות”: אמרה יעל בקול בטוח והמשיכה: “… חשוב שהילדים ידעו שהגענו להחלטה זו לאחר זמן ארוך בו התלבטנו. שחלק משמעותי בלבטים שלנו היה קשור בתחושה שהבחירה שלנו תהיה בעלת השפעה שלילית עליהם.
במהלך הדרך הבנו שני דברים; אחד, שהמצב הנוכחי בבית גם הוא בעל השפעה שלילית על כל בני המשפחה. השני, הבנו שההחלטה להתגרש מבטאת תקווה לחיים טובים ואיכותיים יותר לכל בני המשפחה. חשוב שידעו שאנו ערים להשפעה של ההחלטה שלנו עליהם, והכי חשוב שידעו ההורות המשותפת שלנו להם, אינה מוטלת בספק, ואהבתנו להם קיימת ושרירה. נעזור להם כמיטב יכולתנו, ונסייע בידם למצוא את מערכת התמיכה הרחבה והטובה ביותר שניתן."

לדבריה של יעל, הוספתי ‘כלל אצבע’ נוסף האומר שאומנם בשיח המשפחתי הנוכחי ישנה הדדיות, אך אין משמעות הדבר שהשיח הוא שוויוני. מעמדם כהורים/כבוגרים/כאחראים שמור ומוגן, בחירותיהם והחלטותיהם בנושא זה אינן מובאות לדיון המשפחתי כנושא להחליט עליו, אלא כמצב להתמודד עמו.

עם דבריה של יעל, החלטנו לסיים את המפגשים בינינו. המטרה אותה הציב יוני בתחילת הקשר הושגה. כעת עומד בפני המשפחה אתגר משמעותי – להמשיך להיות משפחה גרעינית, המסתגלת לכך שיוצרי המשפחה חיים ומנהלים משקי בית נפרדים ושהיחסים ביניהם מושתתים על כבוד, הדדיות, אך לא על אהבה זוגית.